התחדשות עירונית ללא חזון

ישראל צועדת בצעדי ענק להיות אחת המדינות הצפופות בעולם. לפי התחזיות הדמוגרפיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתוך כ 30 שנים מספר התושבים במדינת ישראל יכפיל את עצמו. אם לא ניערך לכך היום ונשנה את תפישת התכנון העירוני נשלם על כך ביוקר בהמשך. הגבלת גובה הבניינים בפרויקטים של התחדשות עירונית יוצרות בניה צפופה של בניינים נמוכים מדי ללא חזון והתאמה לצרכים העתידיים המחייבים מגדלים רבי קומות.

כך למשל בערים תל-אביב ורמת גן, מגבילות העיריות את גובה הבניינים בהתחדשות עירונית בתל-אביב ל 5-6 קומות וברמת גן ל 8-10 קומות. הבעיה היא שהדבר יוצר בניה צפופה גבוהה יותר מהמצב הקיים אך לחלוטין לא מתאימה לצרכים בעתיד, כאשר אנו מדברים על 2-3 עשורים קדימה בלבד. בראיה של תכנון עירוני וכן מבחינה כלכלית הדבר עלול להקשות את המשך התפתחות העיר והתאמת התכנון לצרכי העתיד, שכן יהיה הרבה יותר קשה להרוס ולבנות מחדש בניינים בני 8-10 קומות בעתיד, שלא לדבר על בניינים גבוהים יותר של עד 20 קומות, למרות שהם לא מתאימים לצרכים של ישראל 2040 ואילך אז נצטרך בניה משמעותית יותר לגובה.

תחזית דמוגרפית ישראל 2065

תחזית דמוגרפית ישראל 2065

דו"ח הלשכה המרכזית לססטיסטיקה: "תחזית אוכלוסית ישראל 2015-2065" מחודש מאי 2018

תכנון עם חזון צריך להוביל כבר היום למגמה הפוכה: ריכוז מספר בניינים ישנים למגדל רב קומות תוך השארת מירווח גדול מבניינים אחרים באופן שיאפשר בניית מגדל נוסף לצידו(!) בעתיד. המדד הנכון אם כן לא צריך להיות הגבלת גובה בכלל, אלא הגדלת המירווח או הגדלת רזרבת הקרקע הפנויה שנוצרת בתוך העיר הבנויה, בזכות מעשה של הריסה ובניה מחדש מתוך אחריות ומבט 30 שנה קדימה.

במקביל לכך חובה לקבוע סטנדרטים לתחזוקת מגדלים רבי קומות, בחקיקה ותקנות, אשר יבטיחו הן את האחזקה השוטפת וארוכת הטווח של המגדלים, והן את איכות החיים ותרבות השכנות שנוצרות ברחובות האנכיים הללו.

היבט נוסף שחייב שינוי יסודי ותפיסתי היו נושא החניה. כבר בישראל 2030 גודש התנועה עלול לא לאפשר שימוש ברכב פרטי בערים. המשך תכנון ובניית מספר רב של מפלסי חניה תת-קרקעיים מייקר את עלויות הבניה, מעודד רכישת רכב פרטי ויוצר מחסומים תת-קרקעיים שיקשו או ימנעו תכנון ושימוש בתת-הקרקע בעתיד לצרכי תחבורה או מסחר.

זה יקרה בהדרגה ויורגש במלוא העוצמה החל מעוד 20-30 שנה, אבל יסודות התכנון לכך הם עכשיו. צריך להתרגל לרעיון של חיים במדינה צפופה מאוד, בנויה לגובה, עם התניידות ותנועה שמבוססות על תחבורה ציבורית אוטונומית. ראשי ומתכנני הערים וקובעי המדיניות חייבים לעשות זאת באומץ ובאחריות. תכנון עירוני מטיבו אמור להיות צופה פני עתיד בלבד ולא פשרה פוליטית בין אלו שמתגעגעים לישראל (או לעיר מגוריהם) של פעם לבין צרכי העתיד, שאז מקבלים שעטנז שמפספס את שניהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *